וכל סיפור לפתע הופך לסיפור אהבה, כוזבת ודואבת כעוקץ דבורה או מתוקה כחלת דבש טרייה ונוטפת נוזל זהוב וסמיך, בהיר מעט מעיניך השחורות.
כל מילה ומשפט, מחשבה ורעיון הופכים רדודים, מעוררים בי שאט נפש ומעלים בגרוני תחושת קבס, כלשונך המטיילת בפי. אבל הפסקת, פסקת עם המנהג המגונה, מעכשיו אלו רק שפתיך, מתוקות גם הן כתוצר הזהב של הדבורים.
בעיניך הניצוץ היפיפה, והן מביטות בגבי החשוף. "הגב שלך כל כך יפה", אמרת אז, "הוא כה עדין ולבן". ידיך מטיילות במורד גוי, ידך האחת חודרת אל תוך מכנסיי וחופנת ישבני והשנייה מנסה לפתוח את כפתורן המונע ממך להגיע רחוק יותר, אבל אינני נותנת, אינני מוכנה. עליך להיות סבלני, זו המנטרה הרצה בראשינו שלנו, האחד כשני, מוכנה, רק כאשר הנני מוכנה, כמהה, נותנת, על אף כי ערגתך עצמתית משלי.
אתה אוהב להריח את בטני ושיערי, להעביר על גופי את גופך, אבל אני אוהבת להביט בעיניך יותר מכל. הניצוץ, אותו הניצוץ בסיפורו של אתגר קרת את עלילתו סיפרתי לך בקצרה, ניצוץ תשוקה עז אל האהבה, אותו הניצוץ אשר הופיע בעיניי הילד המתאווה יותר מכל לתשומת לבה ואהבתה של הילדה, אך מעולם לא צלחה נפשי להבין, מדוע היא גרידא רואה את הברק בעיניו, שמא יחפוץ בו לבה השבור. אך הו, כמה מהר הוא כבה כאשר התנצלתי עמוקות על זמננו המוגבל, וכמה מהר חזר דולק במגע חפוז של שפתינו וידינו. תענוג הוא לצפות בעיניך הכהות כאשר נוצצות, כאשר ישבתי על צווארך וראשך בין שתי זרועותיי חדרתי אל האיבר האינטימי, החשוף ביותר בגופנו- העיניים.
טענת כי מעולם לא סיפרו לך סובביך על אותו ברק, על מצב הרוח המובע שם באופן מובהק.
וגם מילים אלו, טקסט זה, קטע זיכרון חפוז, יש שיגידו אהבה, רגשות ערגות כמוסות ומשאת נפש, אך מילים אלו, מילים נוטפות דבש מתוק, מתיקותן מעלה בקיבתי תחושת קבס וסלידה במעלה גרוני, ובחוסר אונים תכולת בטני נשפכת על אדמה לחה מגשם ומרקיבה צמחיה, ואינך כאן על ידי, להחזיק שיערי פן יתלכלך וללטף ראשי.
אמרת בעבר כי מעודך לא סיימת ספרים של ז'וזה סאראמאגו, שכן משפטיו ארוכים מנשוא ועיניך אובדות, נבלעות בין השורות כטובע אומלל הנכלא בין גלי אוקיינוס בשיא הסערה, וזה מצחיק, משעשע, כמה שאהבתי את כתיבתו המופלאה, הסוחפת, ואת הספר קראתי כבנשימה אחת עמוקה השומרת בתוכה זכרונות וכוויות כואבות המותירות אחריהן צלקות מובהקות, דמעות שהתייבשו, וכך גם כתיבתי, אם כי מרגשת באופן פחות ביותר וזוטרה לעומת הסופר הדגול, עמוסה במשפטים ארוכים הנפרשים אל האופק, כפי שאתה מתעב. ובכל זאת, כתיבתי נאה בעיניך, כך גם גופי המתועב בעיניי.
מילות אהבה מקוללות ירדפוני לנצח כמו בקשתך לנשקני לראשונה, והפואטיקה תאבד לאט לאט במעמקי ראשי יחד עם ההיגיון, התבונה והרציונל, והזיכרון הכואב, הסכנות ששכחנו , כי דבר איננו נמשך לנצח.
וכל סיפור לפתע הופך לסיפור אהבה, כוזבת ודואבת כעוקץ דבורה או מתוקה כחלת דבש טרייה ונוטפת נוזל זהוב וסמיך, בהיר מעט מעיניך השחורות.
כל מילה ומשפט, מחשבה ורעיון הופכים רדודים, מעוררים בי שאט נפש ומעלים בגרוני תחושת קבס, כלשונך המטיילת בפי. אבל הפסקת, פסקת עם המנהג המגונה, מעכשיו אלו רק שפתיך, מתוקות גם הן כתוצר הזהב של הדבורים.
בעיניך הניצוץ היפיפה, והן מביטות בגבי החשוף. "הגב שלך כל כך יפה", אמרת אז, "הוא כה עדין ולבן". ידיך מטיילות במורד גוי, ידך האחת חודרת אל תוך מכנסיי וחופנת ישבני והשנייה מנסה לפתוח את כפתורן המונע ממך להגיע רחוק יותר, אבל אינני נותנת, אינני מוכנה. עליך להיות סבלני, זו המנטרה הרצה בראשינו שלנו, האחד כשני, מוכנה, רק כאשר הנני מוכנה, כמהה, נותנת, על אף כי ערגתך עצמתית משלי.
אתה אוהב להריח את בטני ושיערי, להעביר על גופי את גופך, אבל אני אוהבת להביט בעיניך יותר מכל. הניצוץ, אותו הניצוץ בסיפורו של אתגר קרת את עלילתו סיפרתי לך בקצרה, ניצוץ תשוקה עז אל האהבה, אותו הניצוץ אשר הופיע בעיניי הילד המתאווה יותר מכל לתשומת לבה ואהבתה של הילדה, אך מעולם לא צלחה נפשי להבין, מדוע היא גרידא רואה את הברק בעיניו, שמא יחפוץ בו לבה השבור. אך הו, כמה מהר הוא כבה כאשר התנצלתי עמוקות על זמננו המוגבל, וכמה מהר חזר דולק במגע חפוז של שפתינו וידינו. תענוג הוא לצפות בעיניך הכהות כאשר נוצצות, כאשר ישבתי על צווארך וראשך בין שתי זרועותיי חדרתי אל האיבר האינטימי, החשוף ביותר בגופנו- העיניים.
טענת כי מעולם לא סיפרו לך סובביך על אותו ברק, על מצב הרוח המובע שם באופן מובהק.
וגם מילים אלו, טקסט זה, קטע זיכרון חפוז, יש שיגידו אהבה, רגשות ערגות כמוסות ומשאת נפש, אך מילים אלו, מילים נוטפות דבש מתוק, מתיקותן מעלה בקיבתי תחושת קבס וסלידה במעלה גרוני, ובחוסר אונים תכולת בטני נשפכת על אדמה לחה מגשם ומרקיבה צמחיה, ואינך כאן על ידי, להחזיק שיערי פן יתלכלך וללטף ראשי.
אמרת בעבר כי מעודך לא סיימת ספרים של ז'וזה סאראמאגו, שכן משפטיו ארוכים מנשוא ועיניך אובדות, נבלעות בין השורות כטובע אומלל הנכלא בין גלי אוקיינוס בשיא הסערה, וזה מצחיק, משעשע, כמה שאהבתי את כתיבתו המופלאה, הסוחפת, ואת הספר קראתי כבנשימה אחת עמוקה השומרת בתוכה זכרונות וכוויות כואבות המותירות אחריהן צלקות מובהקות, דמעות שהתייבשו, וכך גם כתיבתי, אם כי מרגשת באופן פחות ביותר וזוטרה לעומת הסופר הדגול, עמוסה במשפטים ארוכים הנפרשים אל האופק, כפי שאתה מתעב. ובכל זאת, כתיבתי נאה בעיניך, כך גם גופי המתועב בעיניי.
מילות אהבה מקוללות ירדפוני לנצח כמו בקשתך לנשקני לראשונה, והפואטיקה תאבד לאט לאט במעמקי ראשי יחד עם ההיגיון, התבונה והרציונל, והזיכרון הכואב, הסכנות ששכחנו , כי דבר איננו נמשך לנצח.